<h1>תשובת רבינו שלמה ב"ר אברהם מן ההר הובא במאורות סוף מס' חולין</h1>
<h2>דף ק.</h2>
זה לשון הרב ר' שלמה ב"ר אברהם ז"ל שכתב על מעשה שבא לפניו במונפשלייר, מעשה בא בעיר הזאת שנמצא סירכא בריאה אחר שהכשירה הבודק ולא ידענו מאיזה כבש היתה. והיו שם שלשה כבשים, וכבר היה נמכר אחד מהם ונאכל. והתרנו את כולם מכמה טעמים. ועתה נכתוב את כולם. האחד שסמכנו על פסק המקובל בידינו מרבותינו דכל דבר שהוא בעין והוא מין במינו חד בתרי בטיל. שלא נזכר ששים בתלמוד אלא בדבר שנתבשל בקדירה שהולך הטעם בכל הקדירה. ואילו מין בשאינו מינו היה והוא נותן טעם אסור מן התורה, דטעם כעיקר מן התורה, דילפינן [פסחים מ"ד ע"ב] מגיעולי גוים. וכל נותן טעם בששים במין שאינו מינו ובמין במינו שנתבשל גזרו חכמים בששים אטו מין שאינו מינו. אבל מן התורה כל מין במינו ברובה. והכי אסיקנא במסכת זבחים פרק כל התערובת [ע"ט ע"א] אמר רבא אמור רבנן בטעמא אמור רבנן ברובה מין שאינו מינו בטעמא מין במינו ברובה. ודוקא מן התורה, אבל מדרבנן מין במינו שנתבשל בעינן ששים משום גזירה דשאינו מינו. דהכי אסיק רבא במסכת חולין [צ"ז ע"ב] אמור רבנן בששים היכא דליכא קפילא או מין במינו היכא דליכא למיקם אטעמא בששים. וחומרא דרבנן היא, דהכי אמרינן בפרק גיד הנשה [צ"ח ע"א], דגמר ששים ומאה מזרוע בשילה, ומקשה ששים ומאה לא נגמר מיניה דחדוש הוא שהוא היתר הבא מכלל איסור. ומשני אטו אנן לקולא קא גמרינן לחומרא גמרינן, דמדאורייתא חד בתרי בטיל. מכאן למדנו דמין במינו אפילו בנתבשל דבר תורה ברובה. ורבנן גזרו בששים אטו מין שאינו מינו. אבל כשהוא בעין ונתערב, כגון חתיכה בין החתיכות ואין מכירה, אזלינן בתר רובא וחד בתרי בטיל. דלא שייך ששים בדבר שהוא עומד בעצמו שאינו מתפשט איסורו. הילכך סמכינן אדינא דאורייתא דחד בתרי בטיל. וליכא למגזר אטו מין בשאינו מינו שהוא בעין, דלא משכחת להו, לפי שהוא ניכר. הילכך אזלינן אדינא דאורייתא ואפסק' דרבא דפרק התערובת דאמור רבנן ברובא. אלמא אפילו מדרבנן בטל ברוב ולא בעינן ששים. וההיא מיירי בדבר שהוא בעין ולא נתבשל, כי היכי דלא תיקשו דרבא אדרבא בפסקא דחולין דאמר רבא מין במינו דליכא למיקם אטעמא בששים. דההוא מיירי בנתבשל, דמתפשט איסורו בכל הקדירה, ומשום גזירת מין שאינו מינו, כדאמרינן. הילכך הני כבשים שהן בעין, ואחד מהן אסור ונתערב בשנים של היתר, חד בתרי בטיל. ואם נפשך לומר [הרי הכבש שלם הוא והוא חשוב והוא מ]את שדרכו לימנות. דהשתא חתיכה [אחת] קרי את שדרכו לימנות לעשירים, הואיל וראויה להתכבד לפני האורחים, כדאיתא בחולין, כבש שלם מיבעיא. תשובתך, דבר זה למדנו מפרק כל התערובות [זבחים ע"ב ע"א] משור הנסקל שנתערב אפילו ריבוא כולן ימותו. ומקשינן בגמרא, וליבטיל ברובא, הניחא למאן דאמר כל שדרכו לימנות שנינו אלא למאן דאמר את שדרכו לימנות שנינו מאי איכא למימר. הרי אנו למידין מכאן דכבש שלם אין דרכו לימנות לעשירים, ומפרש רש"י הואיל ואדם מוכר עדרו בבת אחת. ואיך אפשר דבר זה שחתיכה אחת דרכה לימנות וכל השור אין דרכו לימנות. הילכך על כרחנו יש לומר דכי אמרינן בחתיכה הואיל וראויה להתכבד [בה לפני האורחים] דרכו לימנות לעשירים הני מילי כשהיא מכבש שמן מופלג במינו כעין אגוזי פרך, אבל האי מעשה שאין הכבש מופלג במינו אפילו כולו לא הוי דרכו לימנות לעשירים כדאיתא בגמרא דכל התערובות. ואם נפשך לומר הרי האיסור קבוע ולא בטל ברובא, דקיימא לן [פסחים ט' ע"ב] כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, כגון תשע חנויות שרובן כשירות ולא אזלינן בתר רובא ואמרינן כל הקבוע כמחצה על מחצה דמי. תשובתך, שאין הנדון דומה לראיה, דלא אמרינן כל דקבוע אלא בדבר שבמקומו ניכר האיסור, כגון תשע חנויות שהחנות האסור נודע מקומו אלא שהלוקח לא ידע מאיזה מהן לקח. אבל בדבר שאין האיסור נודע ונתערב לא אמרינן כל דקבוע. דאי לא תימא הכי לא משכחת לה לעולם חד בתרי בטיל, שהרי האיסור ביניהן והוא קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. הרי למידין מכאן בדבר שנתערב ולא נודע לא אמרינן כל קבוע, אלא חד בתרי בטיל. ואם תאמר הרי שור הנסקל שנתערב, שאין נודע מקומו, וקרי ליה קבוע, כדאמרינן התם [זבחים ע"ג ע"ב] ונמשוך חד מינייהו ונימא כל דפריש מרובא פריש, ומקשה נמשוך הוה ליה קבוע וכל דקבוע כמחצה [על מחצה] דמי. פי' כיון שלוקחו ממקום שקבוע בו האיסור הרי היא כתשע חנויות ולקח מאחד מהם. ואע"פ שאין נודע האיסור במקומו. יש לומר דההיא סברא הוי בדבר שאינו בטל, כגון בשור הנסקל, כיון שהוא אינו בטל הרי הוא כאילו האיסור נודע במקומו. אבל האי כבש הרי פירשנו שאינו חשוב לימנות לעשירים, ובטל לר' יוחנן דסבירא ליה את שדרכו לימנות לעשירים, דהלכתא כותיה. וכבש שלם אין דרכו לימנות לעשירים, שכן אדם מוכר עדרו בבת אחת. ואם היה שמן ומופלג במינו, אפילו חתיכה ממנו דרכו לימנות, הואיל וראויה להתכבד. וגבי שור הנסקל מסקינן התם דבעלי חיים נינהו ולא בטלי. אבל האי כבש שהוא שחוט ואינו מופלג במינו בטל חד בתרי. ועוד אנו מוסיפים לתת טעם להתיר, דלית הלכתא לא כל שדרכו ולא את שדרכו, דר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש טעמיה דר' מאיר קא מפרשי איך שנינו ואיזהו שאמרו את שדרכו לימנות שנינו. ומשום דסתם מתניתין ר' מאיר ובעי לאוקומינהו אליבא דר' מאיר משום הכי בעי בכמה מקומות [זבחים ע"ב ע"ב, ביצה ג' ע"א] הניחא למאן דאמר כל שדרכו לימנות שנינו. אבל לית הלכתא כר' מאיר, דיחידאה היא. אלא הלכה כרבנן דאמרי דאינו מקדש אלא ששה דברים כגון אגוזי פרך וחביריו השנויים במשנה לרבנן שהם מופלגים בטבעם ובמינם, אבל שאר דברים בטלי ברובא. ואפילו נימא כיון דפליגי ר' יוחנן וריש לקיש אליבא דר' מאיר הלכתא כותיה, אפילו הכי סתם לן בע"ז [ע"ד ע"א] דתרתי בעינן אסורי הנאה ודבר שבמנין, דתנן התם ואלו אסורין ואיסורן בכל שהן וכו'. ומקשה התם, אי איסורי הנאה קא חשיב ליתני חמץ בפסח, אי דבר שבמנין קא חשיב ניתני חתיכות נבילה. ומשני האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה. ואמרינן התם הרי אלו למעוטי איסורי הנאה ולא דבר שבמנין או דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה דבטלין ברוב חוץ מן הערלה דבטלה במאתים. ומדרבנן בעי מאתים, ואסמכו אקרא [פסחים מ"ח ע"א] שה אחד מן המאתים. ותרומה באחד ומאה. אבל שאר איסורין סמכינן אפסקא דרבא דאמור רבנן ברובא, ולאו אדינא דאורייתא לחוד אמר רבא למלתיה דהא אמור רבנן קא אמר, ודומיא דאמור רבנן בטעמא שהוא הלכה למעשה בין דאורייתא בין דרבנן. ועוד דקיימא לן דאת שדרכו וכל שדרכו חומרא דרבנן הוא, דמדאורייתא חד בתרי בטיל. והכי אסקינן במסכת גיטין [נ"ד ע"ב]. וכיון דמדרבנן הוא, אין לנו להחמיר אלא בראייה ברורה. הילכך כל דבר שהוא בעין ונתערב, כגון הני כבשים, בטיל איסור טריפה ברובא. דבמין במינו ברובא, כפסקא דרבא דאמר מין במינו ברובא. אבל נתבשל אזלינן בששים, מפני שטעם האיסור מתפשט עד ששים. וגזירה דרבנן הוא משום מין שאינו מינו דאזלינן בששים מדין תורה, כמו שפירשנו. אבל כשהוא בעין לא שייך ביה ששים, ובטל ברוב, ואפילו הוא דבר שבמנין, כיון שאינו אסור בהנאה. ועוד בגמרא מתרץ מתניתין דע"ז דתרתי בעינן איסורי הנאה ודבר שבמנין. ואם הוא דבר שבמנין ולא איסורי הנאה בטל ברוב חוץ מתרומה דאזלינן לאחד ומאה. אבל בשאר איסורין לא מצאנו שיעור, אלא חד בתרי בטיל. ואם הוא איסורי הנאה ולאו דבר שבמנין אזלינן למאתים, דומיא דערלה דאסמכוה רבנן אקרא דבעי מאתים. כל זה נשאנו ונתננו בהיתר זה, ויצא הדבר להיתר. ואע"ג דכתב רב אלפס במסכת ע"ז [ע"ד ע"א] וליתא להאי כללא כמו שכתוב בהלכותיו. לא דחאה לגמרי, אלא שיש להוסיף על הכלל. אבל מכל מקום סברא דמתניתין קא מקיים דתרתי בעינן איסורי הנאה ודבר שבמנין. ועוד דבגמרא מתרץ אמאי לא תנא חמץ בפסח, ומקיים כללא דמתניתין. ואפילו חמץ בפסח כי אסרינן במשהו באכילה קאמר, אבל אינו אוסר תערובתו בהנאה אלא אם כן הוא דבר שבמנין. ותו לא מידי. עוד יש במעשה זה טעם להיתר, שהרי נאכל אחד מהן קודם שנתגלה לנו האיסור, והוי כאותה ששנינו בפרק התערובת [זבחים ע"ד ע"א] טבעת של ע"ז שנפלה לתוך מאה טבעות ונתערבו ונפל אחד מהן לים הגדול, הותרו כולן, שאני אומר דאיסורא נפל, דכיון דמדאורייתא בטיל ברובא, מדרבנן הוא האיסור, ובדרבנן אמרינן שאני אומר. אך בהאי מעשה נמי דחד בתרי בטיל, כיון שנאכל אחד מהן, אותו שנאכל הוי כמאן דנפל לים הגדול, דלאו דוקא נפל לים הגדול, דכל דבר הנאבד מן העולם אפילו בדרך אכילה הוי כעין שנפל והותרו כולם. ויש דוגמת זה בהלכה איברים באברים בעלי מומין ר' אליעזר אומר אם קרב אחד מהם יקרבו כולן. ומדמה בפרק התערובות מילתיה דר' אליעזר דקרב אחד מהן לטבעת שנפלה לים הגדול. וההוא תנא דטבעת סבירא ליה כר' אליעזר. ובהאי מעשה נמי ההוא כבש שנאכל שלא בידיעה, ההוא הוה איסור והנך כשירין. ודוקא כשנאכל שלא בידיעה, אבל אם בכונה האכיל אחד מהם לגוים לא שרינן הנשארים, דהוה ליה כמבטל איסור לכתחלה. ודוקא כשנאכל, שאינן בעין, אבל אם הוא בעין, דיינינן ההוא שפירש בשעת היתר לכשר, דכל דפריש מרובא פריש. והנשארים אסורין אם הם דבר שבמנין. [ו]האי דקרינן ליה פריש, אע"ג שהוא לקחו ממקום (למקום) האיסור. וכי האי בתשע חנויות קרינן ליה כל דקבוע, משום דבתשע חנויות מי שלקחו מן הקבוע היה לו ליזהר מן האיסור הנודע באותו מקום. והוי ליה נולד ספיקו במקום קבוע קודם שפירש. אבל בהאי מעשה, שלא היה יודע שיש טריפה בחנות, וגם לשום אדם לא נודע ופירש בהיתר ונולד ספיקו אחר שפירש והוי [כנמצא דתשע חנויות] דאמרינן כל דפריש מרובה פריש. ואחר זה בא לפנינו כי האי מעשה שנמצאת סרכה באחת מן הבהמות, והוכרה האסורה, והטחול לא ניכר, ונתערב בשלשה, והתרנום. וזה היה פשוט מן הראשון שזה לא היה את שדרכו [לימנות], כר' יוחנן דאמר את שדרכו לימנות שנינו. אך בענין זה הפלגנו להיתר, שלא נודע איסורו עד שנתבשל. מיהו קודם בישולו היו מעורבין. ואילו היה נודע האיסור באותה שעה קודם בישולו היינו מתירים אותו, כמו שפירשנו. והילכך כשנפל לקדירה מבוטל נפל ומותר התבשיל, ולא בעינן ששים. אבל במין במינו דעלמא כשנתבשל דבעינן ששים, כמו שפירשנו מיירי שהיה ודאי איסור כשנפל בקדירה, שלא נתבטל קודם לכן. ע"כ שמעינן מהאי שקלא וטריא. ורבינו מאיר הלוי כתב בענין חתיכה הראויה להתכבד בפני האורחין סברא אחרת. והארכנו בביאורה בפרק בתרא דע"ז.
